שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

או איך אני מצליחה להתגבר על רגשות שליליים?

רציתי לכתוב טור על השמחה.
עד כמה היא חשובה עבורי.
מהם הדברים שמשמחים אותי, ולמה חשוב לי כל כך לשמוח.

תוך כדי הכנת הקפה שלי נכנסתי לרגע לאפליקציית החדשות שאלוקים יודע למה הורדתי לטלפון. ולנגד עיני ניצבה בענק הכותרת הראשית:
סיכום הבוקר: ״והפעם! אסתר הורגן אם לשישה יצאה לריצה ונרצחה, בעוד פחות מיממה נדע אם אנחנו לקראת בחירות חדשות, והליכוד וכחול לבן לא למגיעים לפשרה״…

וזהו. מאותו רגע לא רציתי לכתוב שום טור על שמחה.
למען האמת לא רציתי יותר כלום.

זה היה מקומם ברמות. כל כך הרתיח אותי הקלות הזאת שבה מכניסים ידיעה כה טראגית ומזעזעת כבדרך אגב. כמו ״והפעם! נכין דלעת ערמונים״!

בבת אחת הרגשתי איך סדר היום שלי משתבש. איך העצבות עולה לי לגרון.
ת׳כלס, איך אפשר לעבור הלאה לסדר היום ולנסות לשמוח בכלל, כששישה ילדים יצטרכו לחיות מהיום והלאה כיתומים, ונכדים שיזכו רק לשמוע סיפורים על סבתא האהובה שהלכה ולא תשוב עוד…..?

הסתכלתי ימינה ובדיוק שכב לו שם ספר על שמחה מה היא (הבית שלנו מלא ספרים ב״ה) ופתחתי אותו באקראי כדי להסיח מעט את דעתי מהכאב והתסכול.

העמוד שנפתח לי בספר, לא היה במקרה;

״העצבות הינה מגונה ומאוסה במיוחד. מבין כל הרגשות השליליים, היא המסוכנת ביותר. העצבות משביתה חיים. היא משעה את האדם מעשייה. אדם עצוב מתכנס בתוך עצמו, מאבד עניין בהנאות החיים ומדכא את הקשר שלו עם הסביבה״.

בום בלב.

העצבות היא למעשה הרגש הכי שלילי ורק לפני כמה רגעים חשתי בעצמי איך אני נשאבת אליה. הרגשתי איך אני משרתת את המטרה של אותו בן עוולה, שיכאב לנו ושנפסיק לשמוח.

זה כואב ומעציב שאסתר הורגן הי״ד היתה קרבן טהור וזך. אבל עד כמה שזה קשה לנו, העצב לא ישנה את זה, ולכן אין לנו את הפריבילגיה לשקוע בדאון.

חובתי כהורה הינה לרומם את עצמי ולשמוח עד כמה שניתן. למעני, למען הבית שלי ולמען הילדים שלנו.

בהחלטה חזקה וחד משמעית החלטתי שאם ״העצבות משביתה חיים״, אז אני בשום פנים ואופן לא נשאבת לשם.

אספתי את הילדים וביחד אמרנו מספר פרקי תהלים לעילוי נשמתה, חיבקתי אותם חזק כל ילד בתורו, הכנתי לי עוד כוס קפה הפעם עם מעט סוכר להמתיק ואט אט חזר לי החיוך לפנים.

בהתחלה זה היה כמו משחק. משהו שאני ״חייבת לעשות״ אבל עם הזמן החיוך המאולץ הפך לחיוך אמיתי מהלב.
כי ככה זה בחיים, השמחה היא אתגר. משהו שחייבים לעבוד עליו.

אם הילדים הקטנים שלנו נשענים עלינו, כל מה שאנחנו חייבים זה להישען על בורא עולם ולדעת שלעולם לא נוכל להבין את הסיבות; מדוע, למה ואיך, אז כל מה שנותר לנו זה רק לחייך.

הורים אהובים, תשמחו גם כשקשה.
ולפעמים, מתוך שלא לשמה בא לשמה. באחריות✨

אוהבת,
ליבי

אולי תתענייני לקרוא גם...

Comments (1)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סגור
סגור

התחבר

סגור

סל קניות (0)

סל הקניות ריק No products in the cart.